נוי דוידוב, סטודנטית לחינוך ומרכזת של גרעיני בנות שירות לאומי העובדות בחינוך.
בזמן שאני יושבת בלימודיי במכללה אני מנסה להיזכר ,מה היו מוריי עבורי ואיזה מקום תפס בית הספר בחיי, ונורא קשה לי להתחבר למה שחבריי לכיתה מספרים על ,מורים משפילים, לא מכבדים, לא מחנכים,רק מלמדים. כי אני הגעתי מהחינוך הדתי,שזהו חינוך שבעיקר שם דגש על הכבוד בין תלמיד ומורה וישנה שיחה מאוד פתוחה ואישית, ואני דווקא מהמקום הזה הרגשתי שיש לי חוסר בתחום הלימודי, לא נשאלתי למה לא הייתי בשיעורים, נשאלתי שלא הייתי בפעילויות חברתיות, התנדבויות ושיעורי חינוך שהיו חלק נכבד מהמערך הבית ספרי.
היה חסר לי למידה שהיא הנה שגרתית,אלא למידה שמפתחת חשיבה ואת וההשכלה האישית שלי.
כיום ישנה אמירה של הנה החינוך התקדם, הוא מותאם למאה ה,21 כמעט בכל הבתי הספר היום יש לוחות חכמים / מחשבים ואופציה להקרין יש שימוש בסרטונים ובמצגות,השיעור כבר לא עובר עם תוש ולוח, וישנה כזאת גאווה," הנה אנחנו משתמשים בכלים מתקדמים על מנת ללמד,ישנה למידה שונה".
אך זהו לא באמת השינוי המשמעותי, כי אנחנו חיים בעידן של גוגל ושל מדיה, התפקיד של המורה הוא לא רק להעתיק את המידע ולהעביר אותו למצגת צבעונית, התלמידים היום הם מספיק חכמים לעשות זאת בעצמם,מורה שחושב שתפקידו הוא להעביר חומר מגוגל ולשים במצגת ולהקריא אותה כהרצאה ,פוגע בתפקיד המחנך.
לתלמידים יש את היכולת למצוא את החומר בגוגל לבד,אך אין להם את היכולת להעמיק ולחשוב על מה שהוא רואה,לנתח ולסנן אותו. ופה נכנס תפקידו של המורה, לגרום לתלמיד לחשוב ולפתח בו את הרצון ללמוד.
לעשות איתו עבודת חקר על נושא מסוים שיחקור אותו דרך מספר תחומים שונים על מנת לענות על שאלת החקר שהוא הגדיר לעצמו, ויגיע לתשובה בכוחות עצמו, על ידי למידה , השקעה וחקירה,עם ליווי של המורה אך לא כמו בשיעור פרונטלי ,שהתשובה למחקר כבר נמצאת על הלוח והתלמיד רק צריך להעתיק, אלא ימצא אותה לבד.
ברור שגם המקום שאנחנו נמצאים בו כרגע מבחינה טכנולוגית הוא שלב והתקדמות חשובה בחינוך שלא היה ביימי כתלמידה ,אך הוא רק כלי להשגת המטרה ולא היעד הסופי,שלפעמים אני מרגישה שאנו שוכחים זאת.
